פסק-דין בתיק ע"א 9038/07

1.      שני ערעורים על פסק דין של בית משפט השלום בירושלים מיום 27.12.06 (ת"א 9865/03 ות"א 11547/03, השופט א. דראל), בו חויבו ואיל עותמן וחברת המגן (להלן - הנתבעים), בתשלום פיצוי לעיזבון המנוח משה גבסי (להלן - המנוח), לאחותו, לאלמנתו ולתלויים בו (להלן - התובעים), בעקבות תאונת דרכים מיום 1.7.03 שארעה בכביש המוביל מבית שמש לשער הגיא, בה נהרג המנוח ונפצעה אחותו, ירדנה גבסי. ערעורם של התובעים נסוב על גובה הפיצוי שנפסק להם, וערעור הנתבעים מתייחס לעצם חיובם באחריות לתאונה שארעה.

אין חולק כי המנוח נהרג בתאונת דרכים: ביום 1.7.03 נסעו המנוח ובני משפחתו לחתונה משפחתית בשורש. ואיל עותמן, שנהג במשאית בכיוון הנגדי, ביצע פניית פרסה ועמד בשולי הכביש בכיוון לירושלים. ככל הנראה, פניית הפרסה גרמה לבהלה בקרב יושבי הרכב, ובשל כך עצר המנוח את רכבו לפני המשאית, וירד מרכבו. המנוח פנה לעבר נהג המשאית ובין השניים התפתחו חילופי דברים ומהלומות. נהג המשאית החל לברוח מהמקום כשהוא נוסע במשאית ונעצר לאחר כמה מאות מטרים. בית משפט השלום קבע כי "המנוח קיפח את חייו לאחר שנפגע מהמשאית במהלך תנועתה" וכי גם הפגיעה באחותו ירדנה "היתה עקב השימוש במשאית".

פסק הדין נשוא הערעור 

2.    המחלוקת בין הצדדים נסבה על נסיבות הפגיעה במנוח ובאחותו ירדנה, ועל האופן בו אירעו האירועים שהובילו למות המנוח ולפציעתה של ירדנה. התובעים טענו כי המנוח נפגע מהמשאית ואילו הנתבעים טענו כי באירוע היה מעורב רכב נוסף שניסה לרדוף בנסיעה אחרי המשאית ובדרך פגע במנוח ומחץ אותו אל רכבו ללא כל מעורבות של המשאית בתאונה. בית משפט השלום בחן את העדויות השונות של המעורבים בתאונה וקבע כי התובעים הרימו את הנטל להוכיח שהמנוח נהרג מפגיעת המשאית בה נהג ואיל עותמן. בית משפט השלום קבע כי אין לראות במנוח כמי שנפגע בתאונת דרכים עקב השימוש ברכבו, משום שיציאה של נהג מרכבו לצורך מריבה עם נהג אחר אינה בבחינת "שימוש ברכב". בדומה קבע בית משפט השלום כי הוכח שהאחות ירדנה גבסי נפצעה בתאונה כתוצאה מפגיעת המשאית, וכי גם בעניינה לא ניתן לומר כי ירידתה מן הרכב ושהייתה מחוץ לרכב מהווים "שימוש ברכב" בו נסעה. לאור זאת הגיע בית משפט השלום למסקנה כי הנתבעים אחראים לנזקיהם של התובעים.

3.    בית משפט השלום דן בנזקים שנגרמו לתובעים השונים. אשר לתביעת התלויים במנוח קבע בית המשפט כי המנוח היה עובד שכיר ובנוסף עסק בעבודות שיפוצים כעצמאי. בית המשפט העריך את הכנסתו החודשית של המנוח (בעבר ובעתיד) בסכום של 7,200 ש"ח. בית המשפט דחה את הטענה כי יש להוסיף להפסדי השכר של המנוח פיצוי על אבדן פנסיה, אך קבע כי יש מקום להעניק לתלויים פיצוי על אבדן זכויות סוציאליות בסכום של 350 ש"ח לחודש. בית משפט השלום פסק לתלויים פיצוי על אבדן שירותי בעל ואב בסכום גלובלי של 150,000 ש"ח וכן פסק פיצוי לעזבון - על דרך האומדן - הוצאות קבורה ומצבה בסכום של 5,000 ש"ח.

בית משפט השלום קבע לרויטל גבסי, אלמנתו של המנוח (להלן - רויטל), אחוזי נכות בשיעור של 25% ובהתאם לכך פיצויים על נזק לא ממוני בסכום של 42,674 ש"ח. בנוסף לכך פסק בית משפט השלום לרויטל פיצויים על אבדן הכנסה עתידית בסכום כולל של 240,500 ש"ח ופיצוי עבור עזרה וסיעוד בסכום כולל של 50,000 ש"ח. בית המשפט דחה את דרישתה של רויטל לפיצוי על הצורך בטיפול נפשי, אך קבע כי יש להעניק לה פיצוי על טיפולים רפואיים ונסיעות בסכום כולל של 2,000 ש"ח.

אשר לתביעתה של האחות ירדנה גבסי, פסק בית המשפט קמא פיצוי על נזק לא ממוני בסכום של 9,000 ש"ח, פיצוי גלובלי על הפסד השתכרות לעבר ולעתיד בסכום של 7,500 ש"ח ופיצוי על עזרה והוצאות בסכום כולל של 3,500 ש"ח.

טענות התובעים (המערערים בע"א 9038/07)

4.    התובעים מערערים על גובה הפיצוי שפסק להם בית משפט השלום. לטענתם, הסכום שנפסק לעזבון על הוצאות קבורה ומצבה נמוך משמעותית מהסכום המקובל בראש נזק זה. התובעים טוענים כי הסכום שנקבע כהכנסת המנוח נמוך ואינו משקף את כושר הכנסתו של המנוח ואת הכנסתו בפועל, ואינו כולל את ההטבה הכספית הגלומה ברכב הצמוד שניתן למנוח ממעבידו. כמו כן משיגים התובעים על הקביעה כי יש להפחית מס הכנסה בשיעור של 25% מהכנסתו של המנוח וטוענים כי יש להעמיד את שיעור המס על 12%. בנוסף טוענים התובעים כי בית משפט השלום שגה באופן חישוב הפיצוי על הפסד תנאים סוציאליים ובכך שלא הכיר בהפרשות פנסיה עתידיות. כמו כן טוענים התובעים כי יש לקבוע את גיל הפרישה של המנוח ל-72 שנים לאור העובדה שעבד גם כעצמאי.

5.    התובעים טוענים כי שגה בית משפט השלום בכך שקבע שלעניין כושר השתכרותה של אלמנת המנוח (רויטל) אין להפריד בין תביעתה כניזוקה ובין תביעתה כתלויה. לטענתם, האלמנה חדלה לעבוד כתוצאה מהתאונה ולכן שגה בית משפט השלום כשחישב את הכנסתה כחלק מן הקופה המשותפת, במקום לקבוע את כושר השתכרותה כעובדת עצמאית. בנוסף מבקשים התובעים לקבוע כי מהכנסתה של רויטל יש להפחית מס הכנסה בשיעור זהה לזה שהופחת מהמנוח.

6.    התובעים משיגים בערעור גם על גובה הפיצוי שנפסק בראשי הנזק של אבדן שירותי אב ושל עזרה וסיעוד. לטענתם, יש לקבוע את גיל התלות של הילדים  ל-25 שנה, במקום גיל 18 באופן מלא ו-21 באופן חלקי, כפי שפסק בית משפט השלום. לטענתם, שגה בית משפט השלום בכך שהביא בחשבון נזקיה של רויטל בראש הנזק של "עזרה וסיעוד" את הפיצוי שפסק לה בראש הנזק של אבדן אב ובעל. עוד טוענים התובעים כי על בית משפט השלום היה לפסוק לרויטל פיצוי על טיפול נפשי וניידות. בנוסף לכך משיגים התובעים גם על גובה הפיצויים שנפסקו לאחות ירדנה וכן על העובדה שלא נפסק לה כל פיצוי על הפסדי הכנסה בעבר.

7.    בנוסף טוענים התובעים כי בית משפט השלום שגה בכך שלא פסק כי לסכומי העבר יתווספו ריבית והפרשי הצמדה.

טענות הנתבעים (המערערים בע"א 9054/07)

8.    הנתבעים מערערים על עצם הקביעה כי הם אחראים לנזק וכפועל יוצא מכך על חיובם בפיצוי. לטענתם, בית המשפט קמא צריך היה לקבוע כי הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה להראות כי המנוח ואחותו ירדנה נפגעו מהמשאית.  לטענתם, נתגלו סתירות בין גרסת האחות ירדנה לבין גרסת האלמנה רויטל. הנתבעים טוענים כי התובעים נמנעו מהבאת עדי ראיה נוספים וכי בית משפט השלום הביע אמון בעדותם של ואיל עותמן ושל עד הראיה ישי לוי באשר לנסיבות התאונה. כמו כן טוענים הנתבעים כי היה על בית המשפט לקבוע באורח חד משמעי כיצד ארעה התאונה וכיצד נפגעו המנוח ואחותו ירדנה.

9.    בנוסף לכך משיגים הנתבעים על קביעת בית משפט השלום כי המנוח לא נפגע בתאונה בעת השימוש ברכבו. לטענתם, המנוח יצא מרכבו לעצירה רגעית, מתוך כוונה לחזור לרכב ולהמשיך בנסיעתו. הנתבעים טוענים כי יציאה זו היתה קשורה בהכרח לשימוש ברכב והנזק שנגרם למנוח היה בתחום הסיכון שיוצר השימוש ברכב. לטענתם, קיים קשר סיבתי הדוק בין מותו של המנוח לשימוש במכונית ואין לומר כי ירידתו מהרכב ניתקה קשר זה. לטענתם, אחד הסיכונים האורבים למי שיוצא לדרך הוא האפשרות השכיחה למדי במציאות הישראלית, שהוא יקלע לסיטואציה של עימות עם נהג אחר וכתוצאה מכך ייווצר ריב או ויכוח. הנתבעים טוענים כי מאחר ששהותו של המנוח מחוץ לרכבו היוותה חלק מהשימוש בו, אין לתלויים במנוח עילת תביעה כלפיהם והיא צריכה להיות מופנית כלפי מבטחת הרכב של המנוח (חברת הפניקס). עוד טוענים הנתבעים כי, בדומה, שגה בית משפט השלום בקביעתו שהאחות ירדנה אינה נחשבת כ"נוסעת" ברכבה לצורך הענין; לטענתם, ירידתה מהרכב לא ניתקה את הקשר בין השימוש שעשתה ברכב כנוסעת לבין הפגיעה בה.

10. הנתבעים סבורים כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית משפט קמא לעניין גובה הנזק וחישוב הפיצוי.

טענות המשיבים הפורמליים

11. חברת הפניקס, שצורפה כמשיבה פורמלית לערעור, טוענת כי אין להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום, הנסמכות על בחינה מדוקדקת של הראיות הרבות שהובאו בפניו. בנוסף טוענת חברת הפניקס כי צדק בית משפט השלום בקביעתו כי המנוח לא נהרג כ"משתמש ברכב".

דיון והכרעה

12.  לאחר שנתנו דעתנו לטענות הצדדים, מוצאים אנו כי דין שני הערעורים להידחות. הערעורים מעלים בפנינו שלוש שאלות נפרדות: האחת - שאלה עובדתית - האם אמנם נפגעו המנוח ואחותו ירדנה מהמשאית, השניה - במישור המשפטי - האם המנוח ואחותו ירדנה נפגעו מהמשאית בעת היותם "משתמשים ברכב". והשלישית - סוגיית גובה הפיצוי וחישובו. נדון בשאלות אלה כסידרן.

האם נפגעו המנוח ואחותו ירדנה מהמשאית

      13. הלכה ידועה היא כי למעט מקרים חריגים וקיצוניים, אין ערכאת הערעור  נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, במיוחד " כאשר בית המשפט קמא לא פטר עצמו בדברים כלליים בניתוח העובדות אלא צלל למעמקי הראיות, בחן ובדק את הדברים ביסודיות, עשה ככל האפשר לבור את האמת המזדקרת ממכלול הדברים ולתת ביטוי לחקירתו - דרישתו ובדיקתו מעל דפי פסק הדין" (ע"א 3601/96 עמית בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל). במקרה שלפנינו ערך בית המשפט קמא ניתוח יסודי, מעמיק ומפורט של הראיות השונות שהובאו בפניו והתרשם באופן בלתי אמצעי ממהימנות העדויות ששמע. בהסתמך על כל אלה שיקלל בית משפט השלום את ממצאיו העובדתיים וקבע אותם. לא מצאנו מקום להתערב בקביעותיו ומסקנותיו העובדתיות של בית המשפט קמא ביחס לשאלה כיצד נפגעו המנוח ואחותו.

14. מעבר לצורך יש לדחות את טענת הנתבעים כי בית משפט השלום היה חייב לקבוע ממצא פוזיטיבי מובהק בשאלה כיצד בדיוק אירעה התאונה. נראה כי מהראיות השונות שהוצגו בפניו לא יכול היה בית המשפט לקבוע באופן חד משמעי כיצד אירעה הפגיעה במנוח ובאחותו ירדנה. עם זאת די היה באותן ראיות שהיו בפני בית משפט השלום כדי להקנות עדיפות למסקנה כי הפגיעה אמנם נגרמה מהמשאית. לשם הכרעה בתביעה שלפניו יכול היה בית המשפט להסתפק במסקנה זו, ולא היה לו צורך לקבוע בנוסף כיצד ובאיזה אופן בדיוק אירעה הפגיעה.

      האם המנוח ואחותו ירדנה הינם בגדר "משתמשים ברכב" לעניין התאונה